זמן פציעות – מתי נצפה להיפצע
פציעות ספורט הם חלק בלתי נפרד מהוויית פעילות הספורט, והשאלה היא, לא אם נפצע, אלה, מתי? אם כך, האם ניתן לצפות, לחזות, מתי פציעות יתרחשו? באיזה תקופות נהייה חשופים, פגיעים, יותר לפציעות? ומה ניתן לעשות כדי להיות מוכנים להתמודד איתם?
מעבר להיבטים האנטומיים והפיזיולוגיים ולהיבטים בתכנון מערך אימונים, התורמים להתפתחות פציעות ספורט, יש צורך להיות מודע גם להיבטים, אם תרצו, נסיבתיים, פסיכולוגיים ונפשיים, המשפעים על תזמון פציעות הספורט.
המידע שאציג בפניכם מבוסס על ניסיוני האישי כרץ תחרותי בריצות ארוכות ומרתון וגם מניסיוני הקליני ככירופרקט הפוגש ספורטאים רבים הנאלצים להתמודד עם פציעות ספורט.
במהלך הקריירה שלי היו לי 2 פציעות שהשביתו אותי למספר שבועות. באותו זמן לא ראיתי את הקשר, אך בהמשך, ברטרוספקטיב, הבנתי ששניהם היו קשורים למעברים, לשינויים, וליכולת הגוף-נפש להתמודד, להסתגל, לשינוי. הפציעות הללו הופיעו כחודש לאחר שעברתי מקולג' אחד (בזמן לימודי בארה"ב) לקולג' אחר – מאמן חדש, תוכנת אימונים שונה, מזג אוויר. בנוסף, חששות ולבטים, כמו: האם זה היה מעבר נכון? כל שינוי יוצר תגובת דריכות, מתח, במערכת העצבית. מתח זה יתנקז לנקודה החלשה במערכת האנטומית, הביומכנית, ויתרום להתפתחות הפציעה.
לכן, כל שינוי, בתכנית אימונים, מאמן, קבוצת ריצה, עלול לחשוף אותנו להתפתחות של פציעה. אם יש לכם קושי בלהתמודד עם שינויים, קחו את הזמן להטמיע שינויי באופן הדרגתי.
כאתלט תחרותי, שמתי לב, שבזמן הפגרה, תמיד היו מתפרצות כל מיני פציעות, או סוג של תשישות. מן הסתם בתקופת השיא, בתחרויות, משהו בגוף-נפש שלי לא היה נותן לגוף לבטא את הפציעה . בפגרה, יש גם סוג של ירידת מתח, סוג של מתן רשות לגוף לבטא את העומס והנזקים שהצטברו. פגרה זהו סוג של זמן פציעות. לכן, בפגרה אם לפתע מתפרצת פציעה כלשהיא, אל תלחמו בה. זה פשוט הגוף לוקח את הזמן להחלים.
פציעות הם גם סוג של מוצא, אם תרצו, ג'נטלמני, מתחושת המחויבות לעיסוק בספורט. מצב זה יותר ברור בקרב ספורטאים צעירים. ששם קיים דחף עצום מהמשפחה או מהמאמן לעיסוק בספורט תחרותי והישגי. עבור הילד, פציעה, היא מוצא, לגיטימי, מהמחויבות לספורט.
דפוס זה למדנו עוד מילדותנו: כשלא רצינו ללכת לבית הספר, פתאום התפתחו כאבי בטן, חום. הפציעה היא אמתית. על אף שכמבוגרים לא נודה בכך, לא פעם פציעה, היא דרך, מכובדת, להשתחרר מהמחויבות למטרה שהצבנו לעצמנו.
באותו הקשר, פציעות יבואו לידי ביטוי גם בזמן משבר באמון, בביטחון, העצמי. כמו אם הצבתי רף גבוה, או אם אני לא מצליח להחזיק בקצב עם קבוצת הריצה ומתחיל לדדות מאחור. או כאשר הדחף, המניע, לעיסוק בספורט, מתפוגג. כמו: היית לי מטרה להשיל 10 ק"ג, וכעט, משהשלתי אותם, למה להמשיך? או רציתי לסיים מרתון כדי שכולם יעריכו אותי, וכעט משהראיתי לכולם שאני שווה, מה הלאה? או, שכאשר קיים קושי ביכולת להיות ממוקד במטרה.
זה לא שאנו בוחרים במודע בפציעה כדרך לפרישה. כאשר התחושה: "זה כבר לא בשבילי", "אינני בטוח שאני מסוגל", או "עייפתי מזה", מתחילה לבצבץ, הגוף-נפש ימצא את הדרך להוציא לפועל את הכוונה שלנו, ופציעה, היא סוג של מוצא.
מה עושים?
ראשית יש להכיר, לכבד ולקבל שכעט הגוף אומר את דברו. והגוף תמיד, תמיד, תמיד, אומר את האמת. הגוף זו האמת. המוח שמנסה להבין, רק מפרשן את המציאות. דיאגנוזה או אבחון, הינה סוג של פרשנות. כשאנו מפרשנים ממקום פצוע, אנו תמיד ננסה להצדיק את עצמנו. שוב, הפציעה היא אמתית, זה לא בראש.
כירופרקט – מומחה לטיפול ושיקום פציעות ספורט