כאשר אנו רוצים לדבר על החיים, על הבריאות, על משפחה, על זוגיות, על יחסים, על קריירה, או אף על מימוש עצמי, אנו למעשה צריכים לדבר על עולם הרגשות. רגשות זה מה שנותן חיות לחיים, זה מה שמאפשר לחיים להיות חיים.
מה שמניע, מה שמלהיב אותנו, מה שגורם לנו לרצות להתפתח, להתקדם, כבני אדם, כאנושות, אלו הרגשות. כל דבר, ואני מתכוון כל דבר, שאנו עושים בחיים מונע מרגשות. רגש זה המנוע זה המניע של החיים.
כל דבר שאנו משתוקקים אליו – בתחילתו ובסופו זו הרגשה. אם אני רוצה יותר כסף, מה גורם לי לרצות יותר כסף? מחסור, חסך. מה יותר כסף יביא עבורי? או מה כסף יאפשר לי? – ביטחון כלכלי, שקט נפשי. כבוד, הערכה, אלו הם למעשה רגשות.
אנו מונעים או מהרצון לחוש אהבה, קשר, סיפוק או מהחשש לחוות פרידה, שברון לב, בדידות.
למעשה האופן שבו רגשות מניעים אותנו בתגובות שלנו לאירועים, בקבלת החלטות, מנוצלות עד תום על ידי חברות השיווק. פרסומאים ופרסומות לא מנסות למכור לנו מוצר, הם מוכרת לנו רגשות, ריגושים.
כאשר פוליטיקאי מנסה למכור לנו את האג'נדה שלו הוא מוכר לנו רגש – ביטחון כלכלה. כאשר איש דת מנסה למכור לנו את משתנו הוא מוכר לנו רגשות – גן עדן- אושר עלי אדמות או גיהינום – פחד וייסורים.
עולם הרגשות, מאז ומתמיד, ריתק את החברה, את המדע, כיצד רגשות פועלים?
מה החשיבות שלהם? ובעשורים האחרונים יש הבנות ברורות יותר לאופן שבו רגשות פועלים. כתוצאה, יש גם הבנה עמוקה יותר לאופן שבו רגשות משפיעים על הבריאות ו\או על התפתחות של מחלות. ואכן, יותר ויותר מחקרים מצביעים על קשר ישיר בין מצבנו הרגשי ותרומתם להתפתחות מחלות.
רגשות הם "ניר הלקמוס" של החיים, הם אומרים לנו "איך אתה מרגיש? האם מה שאתה מרגיש נעים או לא נעים, בטוח או מסוכן.
או באם משהו מתרחש בגופך ואינך חש בטוב, רק אתה יודע זאת, רק אתה יודע, דרך תחושות ורגשות שמשהו לא בסדר ושיש צורך להגיע לרופא, להיבדק, לקבל טיפול ושמשהו חייב להשתנות. רק אתה יודע.
וטוב שיש לנו המערכת הרגשית כדי להתריע ולידע אותנו על כך.
ניתן לאומר, שכולנו חווינו חוויות רגשיות טראומטיות. זה חלק מהחוויה האנושית שלנו. כתוצאה אימצנו דפוסי התנהגות, דפוסי חשיבה, דימוי עצמי, זהות, אמונות, שכל תכליתן היא לעזור לנו להתמודד עם חוויות רגשיות אלו. דפוסים אלו למעשה מכתיבים הכל בחיים –,איך אנו תופשים אירועים, איך אנו מגיבים לאירועים, ואיזה החלטות אנו מקבלים. ובשלב מסוים, כאשר זה מעיק וחונק, הדפוסים שבאו להגן עלינו, כעט כובלים אותנו.
אז כיצד אנו משתחררים מהמטענים הרגשיים? מההתנהגויות ההרסניות שהתמכרנו להם? ומהאמונות המגבילות שאימצנו? ויוצאים לדרך חיים חדשה, בריאה ושלמה יותר?.
אז מה זה רגש? וכיצד הרגש פועל?
אך לפני כן יש להבדיל בין תחושות לרגשות
תחושה (EMOTION ) מתרחשת כתוצאה מגירוי תחושתי. אנו יצורים תחושתיים וחשים דרך מנגנוני החישה – טעם, ריח, ראיה, שמיעה ומגע. כל גירוי אם חיצוני או פנימי מעורר את מנגנוני החישה וגורם לתחושה. תחושה תמיד יוצרת תנועה או זרימה ומניעה אותנו לשינוי התנהגותי. לדוגמה: הנחתי את היד על סיר חם, הגירוי תחושתי מידית גורם לשרירי היד להתכווץ כדי להרחיק את היד מהסיר החם.
אני קולט אריה, או סכנה, מידית מופעלים מנגנונים הגורמים לי לברוח מהסכנה.
התגובה ההתנהגותית לתחושה הפיזית מנוהלת ומתאפשרת על ידי מערכת העצבים והמערכת האנדוקרינית ההורמונלית, המערכת האנדוקרינית מציפה את גופנו בהורמונים כמו קורטיזול או אדרנלין שהם למעשה שלוחות כימיות של מערכת העצבים, שמידית מודיעות לכל מערכות הגוף על הסכנה, כך שכל מערכות הגוף יירתמו באופן מתואם לשינוי בהתנהגות – דופק הלב מואץ, הגברת זרימת הדם לשרירי הגפיים, עלייה ברמת הסוכרים, השרירים דרוכים ועוד.
התגובות התחושתיות הם למעשה אוטומטיים ומקודדות בדפוסי התנהגות במערכת העצבים ובמערכת הגנום שלנו. הגנים הם למעשה קידודים כימיים לתפישת מציאות והתגובה של אבות אבותינו למצבים מסקני חיים או אף להיפך, למצבים שיכולים להועיל – כמו מזון ומחסה.
מחקר : השמיעו לחולדות צלצול פעמון ומידית היכו אותם בשוקר חשמלי, ומן הסתם החולדות הגיבו בתגובה הצפויה, כיווץ של שרירי הגוף ועליה בהורמוני הלחץ. וכך, בתדירות מסוימת, המשיכו להשמיע צליל פעמון ומידית שוקר חשמלי. כך עשו גם לצאצאים שלהם וכך עשו גם לנכדים שלהם. לדור השלישי רק השמיעו את צליל הפעמון והחולדות הגיבו כאילו הם הוכו בשוקר החשמלי. התגובה שלנו לאירועים מסקני חיים עוברת תורשתית. אבל יש להבין, זה לא הגנים, זו הסביבה והתגובה שלמדנו כיצד להגיב, שמכתיבה את הביטוי הגנטי. והאופן שבו אנו מגיבים לאירועים למעשה מוכתבים מהאופן שבו אבות אבותינו למדו להגיב. מצד אחד יש כאן משהו מועיל, שאנו לא צריכים להיטרף שוב ושוב על ידי האריה כדי להבין שאריה שווה סכנת חיים. אך מנגד האם יש דברים שאנו מגיבים להם שאולי כבר לא רלוונטיים?!?
לעומת תחושות רגשות ( FEELINGS ) הם מורכבים ומפותחים יותר. כל רגש, ראשיתו בתחושה. המוח שלנו דרך הדמיון, משתמש בתחושה הפיזית ומבנה אותה, על ידי הקשרים ואסוציאציות, לתמונה, לקול, נותן לה מילה, סיפור. הסיפור שאנו מבנים לתחושה הפיזית מבוסס על חוויות קודמות, על אמונות שאימצנו, ועל ערכים מהתרבות שעליה גדלנו ושהכתיבה במידה ניכרת את המשמעות שאנו נותנים לתחושות הפיזיות.
רגשות הם למעשה תמונה מנטאלית לתחושות הפיזית.
לכן, רגש זו הוויה, זה גם מצב גופני- תחושות, וגם מצב של הבנה ידיעה לגבי איך אנחנו מרגישים. לכן כאשר אנו מדברים גוף נפש אנו למעשה מדברים על רגש. כי רגש הוא מראה מנטאלית של הגוף וההיפך. אבל הכל, הכל, מתחיל בגוף. לא תיתכן מחשבה ללא הגוף!! לכן השכל בא לשרת את הגוף ולא ההיפך.
כמו ריח. ריח מיצר תחושה פיזית. אבל אם הריח הזה הוא ריח מוכר, כמו האוכל של אימא, של בית, משפחה, מידית עולות גם תמונות, זיכרונות סיפורים. אלו רגשות.
העולם הרגשי שלנו מוכתב מיכולת של הדמיון – תמונות, דימויים, שפה. והכלים העומדים לרשותנו המאפשרים לנו לבטא את הרפרטואר, המנעד הרגשי. ככל שיש לנו אוצר מילים רגשי עשיר יותר, כך נוכל לבטא את המנעד הרגשי הרחב. קיימות תרבויות שלהם מגוון עשיר ביותר למילה אהבה וכך יכולים לבטא מנעדים רחבים יותר לרגש האהבה. ככל שהשפה הרגשית דלה יותר כך יהיה קשה יותר לבטא רגשות.
המנעד הרגשי מוכתב גם ממצב הגוף. ככל שהגוף גמיש יותר, ככל שטווחי התנועה של השרירים והמפרקים גדול יותר כך תגדל היכולת של הגוף לבטא רגשות חדשים ובעוצמות גדולות יותר. זאת, כי לכל רגש יש ביטוי פיזי תואם. כולנו מכירים כיצד נראית יציבה של ילד חסר ביטחון – שפוף, לעומת ילד השופע ביטחון עצמי – היציבה זקופה. איננו יכולים להרגיש שמחה או אושר כאשר הגוף שפוף ומכווץ. מן הסתם אף הבעות הפנים משתנות בהתאם למצב הרגשי.
THE RANGE OF YOU MOTION IS THE RANGE OF YOUR EMOTION – ככל שטווח התנועה גדל כך גדלה יכולת הביטוי הרגשי.
HEART RATE VARIABILITY הינו מדד המודד את הפער, המרווח, בין פעימה לפעימה של הלב, ונמצא, שהפערים משתנים בין פעימה לפעימה ביחס למצבנו הרגשי. כך גם עם הנשימה. השינוי בקצב ועומק הנשימה מבטא את מצבנו הרגשי.
לכל רגש יש גם את הנוירוטרנסמיטר, ההורמון, הייחודי להרגשה הספציפית. הורמונים כמו – טסטוסטרון, סרוטונין, אוקסיטוצין , (הורמון האהבה), אופייאטים, דופמין, הורמוני בלוטת התריס ועוד. כל הורמון מבטא מצב פיזיולוגי ומכתיב את ההרגשה, את מצב הרוח. הורמונים אלו פועלים על קולטנים RECEPTORS הפזורים מסביב לכל תא ותא בגופנו. קולטנים אלו, הם כמו אנטנות, הקולטות את המצב התודעתי שלנו- רגשי. ככל שקיימים ריכוזים גבוהים של קולטנים זו עדות שאיברים אלו קשורים ומווסתים את המערכת הרגשית. הריכוז הגבוה ביותר לקולטני ההורמונים של הרגשות נמצאו בחוט השדרה, לאחריהם באזור הלב והבטן. אכן הלב והבטן אלו אברים רגשיים ביותר.
אף מסביב לתאי הדם הלבנים, שהם חלק ממערכת החיסון, קיימים ריכוזים גבוהים של קולטנים. כיום יש לא מעט מחקרים המראים את הקשר בין בריאות מערכת החיסון ולבין מצבנו הרגשי – שפעות, אלרגיות.
הנוירוטרנסמיטרים אחראים ליצירה של קשרים חדשים, בין עצב לעצב. לכן קשר הוא תמיד תמיד מבטא רגש ורגש הוא תמיד קשר.
הטעות הרווחת היא, במידה ואני חש שלא בטוב, מצב רוח ירוד, אולי מדוכא משהו, אז אני נשלח לבדיקות ואכן הבדיקות מראות שאולי יש ירידה או עלייה בהורמונים מסוימים, המסבירים את מצבי הפיזי והנפשי. לפיכך, הטיפול יהיה מרשם להסדיר את ערכי ההורמונים. נכון, יש קשר בין רמת ההורמונים ומצב הרוח, אבל רמת ההורמונים הם ביטוי, פועל יוצא, של איך שאני מרגיש. השינוי בערכי ההורמונים הם פועל יוצא של תפישת מציאות, של פרשנות, של התניות רגשיות.
סטרס נוצר כאשר קיימים מסרים מנוגדים. מצד אחד אנו עלולים לחוש לדוגמה, בסכנה וגופנו יבצע את ההתאמות ההורמונאליות, ומנגד, אנו עלולים לקחת תרופה להרגעה, מצב זה יוצר קונפליקט בין המסרים שהוא הבסיס לסטרס.
הורמונים אלו משחקים תפקיד חשוב בזיכרון. זיכרון הוא לא זיכרון של עובדות – מתי האירוע התרחש, מי היה? היכן זה התרחש? ועוד פרטים. אם אשאל אתכם מה קרה לפני 8 שנים, חודשיים, ויומיים, סביר להניח שלא תוכלו לענות, על אף שאכן משהו כן התרחש. אך אם אשאל אתכם על אירוע כמו: חתונה, הולדת בן\בת, יום הולדת או פטירה של מכר, או תאונה או היום שבו קיבלת בשורה על מחלה, מידית יעלו כל הפרטים. כדי שנוכל לזכור אירוע כל שהוא חייבת להיות הרגשה לאירוע. ההרגשה היא החותמת לאירוע.
רגש הוא סוג של פרשנות לחוויה הפיזית, וככל שהפרשנות הזאת משתרשת היא הופכת לאמונה, לסיפור החיים שלנו. האמונות שאנו מאמצים מכתיבים את ההתנהגות שלנו, את התגובות שלנו לאירועים, מכתיבים כיצד אנו תופסים את המציאות. אם חוויתי חוויה של פחד, סכנה, אולי בעקבות זה אני מאמץ אמונה שאולי העולם מסוכן, וכהשלכה, לומד לאמץ התנהגות של מגננה או אולי ההיפך, תוקפנות.
אפשר לאומר, שרגשות מאפשרות לנו לבחור את התגובה שלנו לתחושות, לאירועים. זה מתאפשר בעזרת האינטלקט, בעזרת המחשבה. אבל כדי שהמח יתחיל בפעולה מחשבתית כל שהיא, המוח חייב להיות מוזן מתחושות הגוף. בעזרת המוח אנו יכולים לווסת את התגובה הרגשית.
אך, בסופו, רגש חייב לייצר שינוי, חייב לייצר תנועה, חייב לבוא ביטוי. במידה ואנו עוצרים את התנועה הרגשית, אנרגיה זו מתחילה להצטבר ברקמות הגוף ובעיקר בשרירי עמוד השדרה וגורמת להקשחת שרירי הגוף ולדחיסות חוליות עמוד השדרה. התקשחות הגוף מתרחשת בהדרגתיות ואט אט מונעת מהאנרגיה הרגשית לבוא לידי ביטוי. בכך אנו נעשים אטומים רגשית. בכך איננו יכולים לבטא עצמנו רגשית. זה מוות בגסיסה.
כאשר איננו יכולים להתמודד, להכיל, חוויה רגשית קשה, אנו רוצים להשאיר את האירוע מאחורינו, כדי שנוכל לנוע קדימה. מאחורינו זה עמוד השדרה. שם, בעמוד השדרה, אנו אוגרים את כל החוויות הקשות, הלא מעוכלות.
ישנם חברות, או אסכולות המתעדפות, או רואות בשכל, בהיגיון, בחשיבה רציונאלית, או באינטלקט, כגולת הכותרת של האנושות, כמצב נשגב יותר מהרגש. שהרגש הוא נחות יותר, שהרגש הוא משהו פרימיטיבי. שעלינו להיות הגיוניים ולא לחשוב מהבטן. גם אם הגעת לאיזה הבנה נשגבת או תגלית מדעית או פתרת תעלומה סבוכה, בסופה, זו ההרגשה של סיפוק, ההרגשה של נחת הממלאת אותך. זו ההרגשה שמניחה את דעתך. וזו הרגשה.
אז מה קרה לרגשות? מדוע הפסקנו להיות מודעים להם? להשתמש בהם? זה קשור בחינוך זה קשור בחברה. מה אנו מחנכים את הילד? תפסיק להתבכיין, ילדים גדולים לא בוכים. תפסיק להיות רגשי כזה. כאשר ילדים מתייצבים לכיתה אלף, שם הם מפתחים את התודעה השכלתנית, שם אנו עוברים מעולם הרגש לעולם האותיות והמשפטים. למעשה, אות זה סמל הממצג את החוויה. כשיש לנו מספיק אותיות ומילים אנו יוצרים משפטים שאתם אנו שופטים את עצמנו והעולם.
בנוסף, ברגע שאנו חווים חוויה רגשית, תחושתית, פיזית, קשה, ואין לנו את הכלים להכיל אותה, הנטייה היא לברוח מההרגשה. להתנתק מהגוף. זו לא החלטה, זו תגובה השרדותית. כמו בעילפון, הגוף מאבד הכרה בגלל העומס הפיזי-רגשי-מנטאלי. כמו הטיפול בנפגעי טראומה, מרדימים אותם, כדי לתת לגוף לנוח, שיוכל לשקם עצמו. בכך, זה הופך לדפוס התנהגותי, שאנו למעשה מנותקים מהגוף. כשאנו מנותקים מהגוף אנו גם מנותקים מהחיים.
בהמשך, אף למדנו לדבר ולהתנהג בניגוד מוחלט לרגשותינו. למדנו לשחק אותה. למדנו להיות פוליטיקלי קורקט. אך. הגוף לא יודע לשקר. מכונת אמת או הפוליגרף, למעשה מתעדות את התגובות הפיזיולוגיות שלנו, כמו עלייה בממדי הסטרס, למצבים בו אנו דוברים בניגוד לרגשותינו. ובכך, נמצאנו דוברי שקר ביחס לרגשותינו.
למעשה האופן שבו למדנו להתמודד עם הרגשות שלנו עיצב את הזהות שלנו. הזהות שלנו הם האסטרטגיות, הכלים, שאימצנו כיצד להתמודד עם המצב הרגשי., זהויות כמו, קורבן, עצלן, ותרן, חתרן, תחבולן. זהויות אלו, מושרשות בנו בדפוסים המקובעים בעמוד השדרה, בדפוסי היציבה.
העולם הרגשי הוא זרם של תחושות ותמונות והוא אין סופי, לאומתו, עולם מחשבה הוא רק מייצוג, מוגבל, של החוויה. המחשבה תמיד מנותקת, מתבוננת, משהו בחוויה ולעולם אינה החוויה עצמה. אנו יצורים רגשיים שחושבים ולא ההיפך. ללא רגש לא תתכן מחשבה!! מחשבה לא יכולה להתרחש ואינה עומדת בפני עצמה ללא הגוף!! למעשה הזרם הבלתי פוסק של המחשבות הוא ביטוי למצב הרגשי, הגופני. ברגע שאנו חשים רוגע, שקט נפשי, גם זרם המחשבות הטורדניות נפסק. לכן כדי להרגיע את הראש צריך להרגיע את הגוף!!
אבל, למעשה, שפה היא רק עוד כלי שנועד לבטא רגשות. גם אם נניח, ניקח שם עצם, שלכאורה הנו משהו דומם, כמו, החולצה שאני לובש. אז ניתן לאומר שחולצה היא רק חולצה. אני לובש בגד זה כי היא גורמת לי להרגיש נעים, וגם, כשאחרים מסתכלים עלי, הבגדים גורמים לי להרגיש טוב עם עצמי.
התחושות הגופניות מתרחשות בחלקיקי שניות או שניות ספורות, הרגשות קצת יותר, אולי דקות בודדות. בגדול זרם התחושות והרגשות המציפות אותנו כמוהם כמים הזורמים בצינור. דרך הסיפור והאמונות שאנו מספרים הנתמכים בהתנהגויות שלנו, אנו יכולים להחזיק את ההרגשה לזמן ארוך יותר. כמו שקורה לא פעם בסיטואציה של כעס, או יותר מזה ב: בבגידה, או רמאות, אנו ממשיכים, ובאופן אובססיבי משהו, לספר, להבין, לפרש, מה קרה, וזה ממשיך לקיים את הרגשה והתחושה הפיזית הנלוות להרגשה.
מצב זה ממשיך לקיים את הגוף במתח, בלחץ, בדריכות, ולאורך זמן גורם לשחיקת הגוף. ככל שהמצב מתמשך זה יכול להוביל לדיכאון, לחרדות, לקריסת מערכהחיסון ולכל המחלות הכרוניות המוכרות שהם ביטוי למתח המתמשך.
תינוקות וילדים הם ביטוי לבריאות רגשית אופטימאלית, רגע אחד בוכים, לפתע צוחקים, פתאום כועסים ושוב משחקים. המעבר שלהם מרגש לרגש קורה בשנייה. הם אינם נאחזים ברגש אחד יותר משניות או דקות ספורות. אין צורך בסיבה או הסבר לביטוי של רגש כזה או אחר.
הניסיון להבין, להסביר מה קרה, מידית מוציא אותנו מהחוויה עצמה. זה גורם לנו לצאת מהרגע ולהסתכל על רצף הזמן, עבר הווה עתיד, למה זה קרה? למה זה קשור? אנו מנסים להסתכל אחורה אל העבר בניסיון להבין למה אני חש את מה שאני חש. מהמקום הזה, אני גם מנסה להשליך על העתיד, ואיך אני מונע שדברים כאלו יתרחשו שוב. מה שמניע אותי להסתכל אחורה או קדימה זה הפחד שאחווה מצבים לא נעימים. בכך, אני לא נמצא כאן, אני לא חי ברגע, אלא בעיקר בעבר או בעתיד. אני מתחיל לאמץ התנהגות של שליטה או בריחה.
המערכת שמתאמת בין התחושות הפיזיות והרגשות,(המנטאליים) זו מערכת העצבים. המערכת שמתאמת בין האופן שבו אנו מפרשים את האירועים לרגשות זו מערכת העצבים, המערכת שדרכה אנו מבטאים את האמונות שלנו ומעצבים את ההתנהגויות שלנו זו מערכת העצבים. אט אט מערכת העצבים מייצרת דפוסים המשרישים את ההתנהגות והתגובות שלנו לאירועים. וזה נהפך לסוג של הרגל. לרוב אנו מזדהים עם ההתנהגויות ואומרים "כנראה זה אני, ככה נולדתי, זה האופי שלי. לא!! זו רק אסטרטגיה שאימצנו כדי להתמודד עם מצב קשה.
המערכת ששם כל הדפוסים הללו מנוהלים זו מערכת העצבים השדרתית. עמוד השדרה הוא הווסת של התגובות האוטומטיות, רפלקסיביות, עמוד השדרה הוא הווסת של המערכת התחושתית, עמוד השדרה הוא הווסת של הדימוי העצמי המכתיב מה מותר לי ומה לא מותר לי לבטא. כל עוד עמוד השדרה מקובע בדפוסים אלו, לא תתאפשר החלמה.
כאב הנו תחושה פיזית. כאב נוצר כתגובה לנזקים אנטומיים כמו – קרע של שריר או שבר של עצם או כתגובה לשינויים כימיים כמו תהליך דלקתי. הנזק האנטומי ואתו הכאב מידית מיצר רצף של פקודות מתואמות – כמו מערכת החיסון, מערכת הסירקולציה, שמטרתן לרפא את הנזק ולאחות את הפצע. הכאב גם מניע אותי להתרחק או לעצור את הגורם המזיק ואולי גם מניע אותי לטפל בבעיה.
אבל איך אני מרגיש עם הכאב זה כבר סבל. סבל, זו התמונה המנטאלית שאני יוצר כתגובה לכאב. הסבל יכול להיות מבוסס אולי על חוויות עבר כמו אירוע טראומטי שאני אישית חוויתי, או שראיתי אנשים מסביבי סובלים ממצב דומה – כמו בבית, הורים.. או שהסבל יכול להיגרם כהשלכה לעתיד, שאולי זה יגביל אותי, שלא אוכל לתפקד, או לעבוד, או ושאולי אהיה תלותי. הרגש, סבל, זה התמונה המנטאלית, המשמעות, שאני מלביש על הכאב הפיזי.
באם נסתכל מתחת לכאב, תמיד יש הרגשה של סבל. כי אם נשאל את השאלה: מה מדאיג אותך בקשר לכאב? אולי שזה יחמיר. ומה מדאיג אותך בזה? שזה יגביל אותי? ומה מדאיג אותך בזה? שלא אוכל לתפקד, שלא אוכל לעבד ואולי לא אוכל לפרנס, ושאהיה תלותי, ושאהיה חסר תועלת, ושאשאר לבד, ו…..שאף אחד לא יאהב אותי.
ישנם רגשות שהם אוניברסאליים, שקשורים לסיפור האנושי שלנו כמו – שיברון לב, כמו בושה כמו אשמה. וישנם רגשות שהם יותר ביטוי תרבותי כמו ה: שכול. במידה ניכרת, החברה, התרבות, שבה אנו חיים מכתיבים את התגובות שלהו לרגשות. רגשות אלו מקודדות ב DNA , בגנים שלנו, ומכתיבות את התגובה הרגשית שלנו. גם עובר ברחם, גם תינוק בן יום, גם חיות, מרגישות. האופן שבו תינוק מתקשר עם אמו הוא דרך רגשות. זה הכלי שקיים בנו מלידה. איננו צריכים מחשבה או שפה, כדי לתקשר רגשית.
אפשר לאומר שכל ייצור שיש לו מערכת עצבים ומערכת אנדוקרינית מרגיש. רגש היא שפה בפני עצמה. איננו צריכים שפה מדוברת כדי להרגיש. השפה, הדיבור, הוא רק עוד כלי ביצירת הרגשות, אבל לא רק.
כאשר אנו מרגישים טוב אנו חשים את המשמעות של החיים. רגש מאפשר לנו ליצר משמעות לחיים. משמעות, זה לא הבנה שכלתנית רציונאלית, משמעות זו הרגשה שמאפשרת לנו לחוות את השייכות שלנו. שייכות מתאפשרת רק על ידי הקשרים, מערכות יחסים, שלנו. כי כל דבר שאנו קשורים אליו הוא משמעותי וכל דבר שהוא משמעותי אנו קשורים אליו. אם בחדשות הייתה ידיעה על אירוע קשה שהתרחש במדינה רחוקה, סביר להניח שהוא לא היה מעלה בך רגש כל שהוא. לאומתו, אם האירוע התרחש ליד הבית שלך, ואולי מכרים או משפחה, שהיו מעורבים בה, זה היה מציף אוותך רגשית.
רגשות מאפשרות לנו להיות מוסריים. אם היינו מודעים, רגשית, להשלכות של ההתנהגויות שלנו, של מה אנו אומרים או חושבים על משהו, סביר להניח שלא היינו מתנהגים באופן פוגעני. רגשות מאפשרות לנו לחיות בחברה, בקהילה. זה לא החוקים של: מה מותר? או מה אסור, אלו הרגשות שגורמות לנו להיות מוסריים, וכפועל יוצא לאמץ חוקים המכתיבים לנו כללי התנהגות.
קודם הדגשנו שכל רגש מתחיל בגוף, ושרגש הוא למעשה תמונה מנטאלית של הגוף. אך מכיוון שהזרימה, שהתנועה בגוף, היא דו כיוונית, המצב המנטאלי, הסיפור והאמונות שאנו מאמצים יוצר תמונה שהגוף מתאים עצמו פיזית אליה. דימוי עצמי הוא בדיוק זה. אנו יוצרים תמונה מנטאלית של איך אני רואה את עצמי או שאחרים יראו אותי, והגף מתאים עצמו.
לדוגמה: הורה שאומר לילד שלו: ,אתה ילד רע". מידית מעלה תחושה גופנית, המתורגמת לתמונה של ,ילד רע" ומעלה תחושות תואמות. ככל שהילד שומע זאת שוב ושוב, הוא מתחיל לאמץ תפישה ואמונה שהוא אכן : ילד רע. כפועל יוצא של זה הוא אכן יכול לאמץ התנהגויות שהוא אכן ילד רע, ויציק לילדים סביבו או יכול גם לאמץ התנהגות שהוא לא ילד רע, שהוא ילד טוב ( שלמעשה זה אותו דבר), רק כעט הוא ירצה את כולם. ההתנהגות, התפישה, ממשיכים לגרום לגוף את התחושות הפיזיות, ובכך הילד נמצא בלופ ללא מוצא.
כל טראומה רגשית, מכניסה אותנו לסוג של לופ, מעגל סגור, שמזין את עצמו. לרוב החוויות הללו התרחשו לנו אי שם בשנים הראשות לחיינו ובעיקר מהקשרים עם ההורים. שהם כמו שריטה- כמו שריטה בתקליטור, שכל הזמן חוזר ומנגן עצמו, וממשיך ליצר לנו חוויות, נסיבות חיים, שכל הזמן מנגנות שוב ושוב את ההרגשה.
צריבות רגשיות וההתנהגויות והאמונות שאימצנו למעשה מכתיבות כיצד אנו מפרשנים אירועים, תופשים אנשים, רואים את העולם, וכיצד נגיב למצבים. אפשר לאומר שהצריבות הרגשיות הם כמו הגורל , הקארמה, שלנו. צריבות אלו מועברות מדור לדור, מאב לבן, וכך הלאה וכל עוד לא נשתחרר מהן, אנו נעביר אותם לילדנו.
אם חוויתי חוויה של נטישה. חוויה זו נצרבה בי וממשיכה להתנגן ברקע. אנו עושים כמיטב יכולתנו להדחיק, להסתיר, את ההרגשה. אך חוויה זו תמיד תמיד תשתקף בנסיבות החיים שלנו. במערכות היחסים- בן\בת הזוג יגרמו לנו לחוות נטישה. לא שהם גרמו להרגשה הזו, הם רק עוררו, שקפו, לנו את ההרגשה המודחקת. כאשר אנו לא מודעים למצבנו הרגשי, הנטייה הראשונית היא להטיל את האשמה באחר, הוא עצבן אותי, הוא בגד בי. אך אם זה קורה לך שוב ושוב ושוב, אולי במערכות יחסים שונות או בנסיבות שונות, אז בסופו של דבר המסקנה המתבקשת היא שאיך שהוא, זה קשור בך!!
וזה השלב הראשון בתהליך ההחלמה. ההבנה, ההכרה, שרגשות המודחקים בנו נוטים לצוף, להשתקף, בעיקר במערכות יחסים ובנסיבות החיים – עבודה, קריירה, מצבנו הכלכלי. אז מה אני עושה עם זה? כיצד עלי לפעול כאשר רגשות, קשים כמו – דחייה, עלבון, השפלה, מציפים אותי.
כאן אנו מתחילים מסע של ארכיאולוגיה רגשית. לרוב כשאנו מוצפים בהרגשה קשה יש בנו תחושה כאילו זו פעם ראשונה שאני מרגיש זאת. מה שמונע מאתנו לראות שהרגשה זו היא כמו "דה ג'ה וו, אלו הנסיבות. הנסיבות אולי משתנות, פעם זה קרה לי עם המורה בבית הספר, פעם עם המפקד בצבא ואולי פעם עם הבוס או בוסית או עם חבר או חברה. כאשר אנו מתבוננים מתחת לנסיבות, שבמהותם משתנות, נשאר עם הרגשה. ואם נשים לב, נראה שההרגשה היא המכנה המשותף לכל האירועים, לכל הנסיבות.
במידה ואתה חש ברגש עצמתי, שאל עצמך: מתי לאחרונה הרגשתי כך? ומתי לפני כן הרגשתי כך? אם התשובה לא מגיעה מידית השאר פתוח, התשובה תגיע. והמשך, ומתי לפני כן הרגשתי כך? ונסו ללכת אחורה, (למעשה אנו פנימה, אל הגוף הרגשי) כדי לראות את החוט המקשר, הצריבה הרגשית, שליוותה אותי לאורך כל האירועים. אם אתה לו מוצא את המילה המדויקת להרגשה, אין צורך להתעכב. מה שחשוב זו ההרגשה, לא המילה.
הצעד השני להחלמה רגשית דורש מאתנו לגייס את הבגרות והאחריות שלנו. אנחנו לא עושים כלום. אנחנו לא מגיבים להרגשה או לאדם או לנסיבה שעוררה בנו את ההרגשה.. אנחנו מאפשרים להרגשה להיות. אנחנו מתבוננים בהרגשה. החלמה רגשית זה כמו לפתוח בקבוק סודה, הגזים, הבועות, הצפים, הם הרגשות המודחקים. אנו פשוט מאפשרים לרגשות לצוף, להשתחרר. כאשר הרגשות צפים, זה כמו לתת לשד לצאת מהבקבוק. הרגשות הצפים עלולים לגרום לנו לחוש נורא. אבל הבגרות שלנו היא זו שתאפשר לנו להכיל זאת. כי להרגיש זה להחלים –FEEL IT TO HEEL IT
במידה והמצב אינו מאפשר לך להיות בנוכחות מלאה עם הרגשות אז בהזמנות הראשונה כאשר אתה נמצא בסביבה בטוח ושקטה, היזכר באירוע, בנסיבות. מה נאמר?, מה נעשה? אט אט הרגשות יתחילו לצוף. ברגע שהרגשות צפים, פשוטו התבונן בהם. היכן בגוף אתה חש אותם? מה התחושה של הרגש? ופשוט לעקוב אחרי התנועה של הרגש בגוף. כעט אין צורך להמשיך להבין או להסביר, פשוט להיות נטו עם התחושות וההרגשות.
החלמה רגשית, זהו מסע פנימה, בחזרה אל הגוף. עם קול הקושי, כאן אנו מתבקשים להיות בנוכחות לתחושות ורחשי הגוף. יש להבין שאם לא נוכל להרגיש – עצב, עלבון, נטישה, לא נוכל להרגיש שמחה, אושר, סיפוק וכל שאר הרגשות. ורק אני אחראי לגוף הרגשי שלי.
מכאן, אני לוקח את ההגה לגוף הרגשי שלי. כמו בנסיעה ברכב אני אוחז את ההגה. ובנסיעה, כמו בחיים, השמשה הקדמית של הרכב תמיד מתלכלכת. כעט אני יודע להפעיל את המגב שמנקה את השמשות. כעט אני יודע לדאוג להיגיינה של הגוף הרגשי שלי. וברגע שמשהו קשה צף, אני יודע לנקות, אני יודע להכיל, להיות עם ההרגשה.
אנו יכולים לגשת למטפל כזה או אחר, שיעזור לנו עם המצב הקשה המתסכל, ואולי המטפל יכול להסביר לנו דברים, או אולי יטפל בנו באופן שיביא הקלה בתחושות הפיזיות, ואולי יצייד אותנו בתוספים שמרגיעים את הגוף. אבל, דבר אחד אף מטפל לא יכול לעשות בשבילנו, וזה, להרגיש בשבילנו. להרגיש זו העבודה, זו האחריות שלנו!! ניקוי רגשי זה משהו שרק אנחנו יכולים ואחראים לו.
כאשר הרגשה לא נעימה מציפה אותנו לרוב אנו רוצים לברוח, אולי לא להתקרב למקום, כמו בית, שמציף בנו את ההרגשה של התעללות, לא להתקרב לאנשים שגורמים לנו להרגיש – עלבון. אמצנו אסטרטגיה שאנו נוסעים ברכב וכל הזמן מסתכלים על המראה האחורית, וכלל לא מבחינים לאן אנו נוסעים ובכך, נתקלים שוש ושוב בקיר.
בנוסף, כאשר אנו מוצפים ברגשות, אנו מנסים בדרכים כאלו או אחרות להנמיך את הלהבות: אולי בעזרת משקה אלכוהולי, סיגריה, או משהו מתוק, או אכילה רגשית – תזכרו זה לא מה אתה אוכל, אלא מה אוכל אותך, או אולי בפעילות – כמו אפילו פעילות ספורט, שהרבה פעמים היא דרך להרגיש טוב עם עצמך. או בריצה לארון התרופות בחיפוש אחר הגלולה המרגיעה. תרופות רק מקהות, מדכאות, את המערכת הרגשית. תרופות מסממות אותנו וגורעות מאתנו את היכולת להרגיש.
שוב כאן אנו נדרשים לבגרות שלנו, לעצור את ההתנהגויות הללו ולשהות עם ההרגשה. ככל שנלמד לשהות עם ההרגשה, ההרגשה תפסיק לנהל אותנו, תפסיק לגרום לנו להיות במגננה, תפסיק את כל ההתנהגויות ההרסניות.
אם ובמידה והגבת למצב שבו משהו עשה או אמר לך משהו שהכעיס אותך, ואולי צעקת בחזרה, או פעלת כנגדו באופן פוגעני, או אולי ההפך, זה שיתק אותך, או סגר אותך, דע שזו רק אסטרטגיה התנהגותית שאימצת כדי להתמודד עם המצב הרגשי הלא פשוט. בדרך כלל אתה לא המצאת את ההתנהגות הזאת, ראית מסביבך, כיצד מתנהגים במצב דומה ופשוט אימצת זאת.
באם הגבת באופן כזה או אחר, כאן, חשוב מאוד לא לשפוט את עצמך. כי זו התנהגות שאימצת כדי להגן על עצמך, וזה בסדר. וגם אם אתה שופט את עצמך, זה גם בסדר, זו גם אסטרטגיה שאימצת. כאשר משהו העליב אותך כמוהו כללחוץ לנו על הכפתור. לרוב זה שלחץ לך על הכפתור כלל לא היה מודע לשריטה שלך ולתגובה הרגשית שלך. כשלוחצים לנו על הכפתור, מידית זה מעורר בנו צורך לפעול, להגיב.
כאשר אנו מגיבים אנו למעשה רק מלבים את המצב הרגשי – עלבון. כאשר אנו מסבירים לעצמנו למה הגבתי כך ושכח הייתי צריך להגיב אנו רק מלבים את ההרגשה – עלבון. רגע אתה רוצה להגיד לי שאני צריך לשתוק, משהו העליב אותי ואני פשוט צריך להתעלם מזה. כן!!
מה שאתה פועל כנגד פועל בחזרה נגדך.
כאן אנו צריכים ללמוד שני מושגים חשובים: 1 – שיקוף ו 2 השלכה.
שיקוף זהו מצב שבו משהו אומר לך או מתנהג אליך או כל סיטואציה אפילו במהלך צפייה בסרט או בקריאת ספר, המעלה בך רגש שהוא לא נעים או קשה. אלו רגשות מודחקים הצפים. זהו זיכרון מהעבר. זכרו!! אף אחד לא יכול לגרום לך להרגיש כעס אם רגש זה לא קיים בך.
השלכה זו התגובה שלי לאירוע שהציפה אותי רגשית. אם משהו אמר לי משהו שהעליב אותי ואני מעליב אותו בחזרה, זו השלכה. להשלכה יש השלכות אמתיות. שיקוף אינו אמיתי אלא רק זיכרון מהעבר.
כאן, במידה ואתה מוכן, זה הזמן לבקר את אותם אנשים, אותם מקומות, שמציפים בך רגשות קשים. זה הזמן להשיר מבט אל האנשים שמעלים בך
בשלב השלישי אנו נדרשים להיות מודעים לתגובות שלנו. אט אט נתפוש עצמנו בשעת מעשה, מגיבים, ותהיה לנו האפשרות לעצור את התגובה שלנו ואולי לבחור תגובה אחרת. אם במהלך סצנה בסרט לפתע צפה בך הרגשה של בגידה, או מרומה, אתה לא תכעס על השחקן!? לרוב האדם שהציף בך את ההרגשה המודחקת, אינו מודע לזה כלל או כלל. הרי לא פעם קורה שמשהו אמר או התנהג אליך באופן פוגעני, ואתה מעמת אותו והוא משיב: אבל אני בכלל לא התכוונתי לפגוע בך…?
מכאן יש להבין מושג חשוב: העולם הוא רק מראה. כל נסיבות החיים, ונסיבות החיים זה לא מה אמרו לך, זה לא מעשו לך או מה קרא לך. נסיבות החיים זה העולם הרגשי. בכל סיטואציה מה שחשוב זה: אילו רגשות צפים בך. הרגשות המודחקים, השריטות שלנו, ישתקפו בנסיבות החיים – בהרגשות.
לכן, כדי שבחוץ, כדי שנסיבות החיים ( החוויות הרגשיות) ישתנו, אני לא מנסה לסדר את זה בחוץ – נפגש רק עם אנשים שאני מרגיש טוב בסביבתם, נמנע מאנשים או מקומות שמציפים אותי ברגשות קשים, מנחה אנשים איך להתנהג מה לאומר או מה לא לאומר בכל סיטואציה כדי "שלא לפגוע". למעשה חיים בדפוס של שליטה. שליטה על נסיבות החיים כדי לא לתת מקום לרגשות הקשים מלצוף. זו עבודה קשה וסיזיפית. כדי שבחוץ ישתנה, יש צורך לשנות את המצב הרגשי, לשחרר את הרגשות המודחקים.
בשלב הרביעי אנו מתבקשים להעמיק את ההתבוננות שלנו ולבחון את האמונות את התפישות שאימצנו בגלל החוויות הרגשיות שחווינו. אם משהו פגע בי, אולי אימצתי אמונה כמו :שאנשים רעים, שאנשים נצלנים, שאי אפשר לסמוך על אף אחד. מן הסתם ההתנהגות שאימצנו אמורה לגבות תפישה זו. כעט שאל עצמך, האם באמת אנשים רעים?, האם כולם רעים? האם אני יכול להמשיך לאמץ אמונות של ילד בן שש? האם אני עדיין חייב להחזיק באותם אמונות שההורים שלי החזיקו?
להתבונן אל תוך מארג האמונות זהו שלב לא פשוט. זה מן הסתם יכול לערער את הבסיס של הזהות שלך. שלב שבו אנו עלולים למצוא עצמנו על העץ ולא מוכנים לרדת מהעץ וממשיכים, בעקשנות, להגן על דעותינו. ואפילו יהיו לנו הרבה הוכחות, סימוכין, להצדיק את המשך ההיאחזות בדעות, באמונות, שאולי זמנם עבר. אבל יש לזכור, שהעולם הנסיבתי – כיצד אנשים מתנהגים אלינו, מה קורה לי בחיים, הוא רק מראה לעולם הרגשי בתוכנו.
כאן, אנו יכולים לטעון, שכל עוד הוא, או הם, לא ישנו את ההתנהגות שלהם כלפי, אני לא אשנה את דעתי עליהם ואמשיך להתנהג באופן שאני תמיד צריך להיות דרוך מולם. בכך, אנו כל הזמן דרוכים, לחוצים, לא מסוגלים להוריד את אפוד המגן, השכפ"ץ, שממכביד עלינו. ומצב זה הוא הבסיס לכל התחלואים. נקודה!!. יותר ויותר מחקרים קושרים מצבים רגשיים למחלות: כעס וסרטן, מתח ומחלות לב, בגידה ומחלות נוירולוגיות
השינוי מתחיל מבפנים החוצה ולא מ: החוצה פנימה. לכן, כדי שבחוץ ישתנה, אני צריך להתחיל לנקות את הגוף הרגשי שלי, לאמץ אמונות חדשות, תפישות חדשות.
כאן יש להבין לעומק את המילה כבוד. כבוד זה מה שמונע שגרם לנו לעלות על העץ, להחזיק באמונות, תפישות דעות, וכבוד זה מה שקשה עלינו מלרדת מהעץ. באנגלית כבוד זה
RE-SPECT, שזה, להתבונן מחדש. להיות עם כבוד עצמי, המאפשר לי להתבונן מחדש על כל מארג האמונות, ולשאול: האם זה מתאים? האם זה רלוונטי. ולהיות עם כבוד כדי לשחרר את האמונות שלא משרתים ולהתחיל לאמץ אמונות עדכניות יותר.
האופן שבו מתאפשר לנו להתחיל לאמץ אמונות חדשות היא על ידי יצירת חוויות חדשות, עוצמתיות, שתגרום לנו "להאמין" שאפשר אחרת.
קיימות הרבה גישות, אסכולות, טיפוליות שתכליתם לשחרר את העלבון, את הכעס. יש להבין שבכולנו קיים ילד לא מסופק, ילד דחוי, ילד חסר ביטחון. הילד הזה הוא מה שהוא. כעט איך אני, הבוגר, מתחיל לאמץ התנהגות שמאפשרת לילד לראות שיש אפשרות אחרת. כי לילד הדחוי לא היה משהו שיעזור לא להתמודד עם המצב הקשה.
השלב החמישי דורש מאתנו להיות הדוגמה האישית. כאן אנו מתבקשים להיות ההורים, האבא והאימא לילד. הדוגמה האישית שלנו, זה מה שיתחיל לגרום לילד להאמין, ללמוד, שיש אפשרות אחרת. דוגמה אישית, זה לא באיזה התנהגות אחת, לא!!, זה כל הזמן. כאן אנו נדרשים להביא עבור הילד את כל מה שהוא חשב ואימץ, שזה היה התפקיד של ההורים, של החברה, לתת. זה לא איזה דיאטה שאני עשה לשבועיים שלושה ואז חוזר להרגלים המגונים.
השלב השביעי הוא פועל יוצא של כל השלבים שקדמו. כאן אנו נדרשים לחמלה. חמלה זה יכולת של הכלה, של קבלה. כאן אנו נדרשים להכלה של כל ההיבטים הפגועים והטובים גם יחד. להבין, שרק אני יכול להכיל את ההיבט הדחוי שבי, שרק אני יכול לקבל את הילד הפגוע שבי. רק אני!! ושדרך הילד הדחוי למדתי הרבה דברים על עצמי, על החיים ושלכל היבט יש תמיד גם את ההיפך.
השלב השמיני הוא השלמה (להיות שלם). המילה החלמה באנגלית היא HEALING , שמשמעותה להביא ביחד, לחבר, את כל החלקים. המערכת המאפשרת לנו לחבר, להביא דברים ביחד זה הלב. רק הלב יודע להביא היבטים, חלקים, מנוגדים, יחד. כי הלב אינו שופט, אינו אקסקלוסיבי, אלא אינקלוסיבי. כאן אני גם לומד לסלוח. לסלוח להורים, שגם הם פעם היו ילדים של הורים שחינכו אותם בכלים מסוימים עם הקשיים והמוגבלות שלהם. סליחה זה לתת. כאן אני לומד לתת לעצמי את מה שכל החיים חשבתי שזה היה התפקיד שלו\שלה לתת. כאן אני לומד לראות שלב שבור הוא לב שלם. ששברון הלב, שבר אותי לחלקים, להיבטים שונים. החלמה זה להביא את החלקים ביחד. אני הופך לקהילה, למשפחה, ששם כל ההיבטים שלי מתקיימים בהרמוניה.
בעבודתי ככירופרקט, אני מוצא שקיים קשר ישיר בין מצב עמוד השדרה, היציבה ותפקוד מערכת העצבים והמערכת הרגשית. ההרגלים ,הזהויות והאמונות שאימצנו כדי להתמודד עם מצבנו הרגשי מקובעת בדפוסים בעמוד השדרה.
תובנות אלו, ובשילוב טכניקת טיפולית עוצמתית בשם NSA וטכניקות ייחודיות שפיתחתי מאפשרת לזהות להציף ולשחרר את המתחים הרגשיים. כאשר עמוד השדרה מתגמש, משתפרת היכולת של המערכת הרגשית לתפקד ביעילות. כאשר עמוד השדרה משתחרר, אנו משתחררים מהזהויות והאמונות שאימצנו וחופשיים לאמץ זהות ואמונות עדכניות המשרתות אותנו ואת המשפחה שלנו. כשעמוד השדרה משוחרר מהתבניות הרגשיות אנו חופשיים לחיות את חיינו ברווחה ובמיטביות.