דיאגנוזה – אליה וקוץ בה
לאחר תחושת ההלם הראשוני וחוסר האונים הפוקד אותנו כשאנו חווים כאב או מיחושים או תסמינים בלתי ברורים, אנו רוצים לדעת: איך ומה קרה לנו? אנחנו רוצים הסבר. לשם כך אנו פונים לייעוץ רפואי או למטפל כזה או אחר שייתן לנו אבחון, דיאגנוזה. כי חס ושלום, ללא אבחון המצב עלול להתדרדר.
זכור לי, אי שם, בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, בתחילת דרכי כסטודנט, ספר הפתולוגיה – מחלות ואבחונים, הכיל כמה מאות עמודים. כיום, ספר הפתולוגיות כמעט והכפיל את עצמו. מה קרה? נהיינו יותר חולים? או שפשוט המדע הרפואי התפתח וכיום, האבחנות יותר ספציפיות, יותר מדויקות ואליהם הצטרפו מאות או אלפי תתי-מחלות.
האם זה בריא? או תורם להחלמתנו? שיש ריבוי כה רב של אבחונים, או שמה זה רק מוסיף לבלבול ופוגע בהחלמתנו. כמו במצב בו אנו הולכים לקבל חוות דעת נוספת ויוצאים עם עוד ועוד דיאגנוזות.
אז מדוע בעצם, מלכתחילה, אנחנו צריכים אבחון? דיאגנוזה? לכך יש מספר הסברים.
כשאנו לא מודעים לגופנו או לחיים ולפתע קורה משהו אנחנו צריכים שמשהו יסביר לנו מה קרה. כי מה שעלול להגביר את מפלס החרדה, זה שמשהו קורה ואין לנו הסבר, דיאגנוזה. כמו, האם פעם קרה לכם שחשתם ברע, עברתם את כל הבדיקות האפשריות, והכל יצא תקין. הייתם אצל כל המומחים ולאף אחד אין תשובה, אבחון. זה מדאיג.
האבחון, נותן לנו גם אסמכתה, רפואית, לכאבים שמהם אנו סובלים ובמידה מסוימת משיל מעלינו את האחריות. תארו לעצמכם שאתם עם בעיה רפואית ואתם נשאלים: מה קרה? ואין לכם תשובה. איך זה מעמיד אתכם?
מן הסתם, כשמשבר רפואי פוקד אותנו, יש תחושה של חוסר אונים, איך זה קרה? מהיכן זה הגיע? ועוד לי?! אז אנחנו צריכים הסבר. ההסבר, ההבנה, של מה שקרה מאפשר לנו, או לנסות, להשתלט על נסיבות החיים או על הגוף, כדי שתופעות אלו לא יישנו. במישור הרפואי, האבחון, מאפשר לזהות את הסימפטום ולמגר אותו. הדיאגנוזות חשובות למערכת הרפואית.
אך מניסיוני, לאבחון, לדיאגנוזה, יש לא מעט בעיות העלולות לעקב או אף למונע את ההחלמה. מדוע?
ובכן דיאגנוזה הופכת למעין תעודת זהות: "יש לי פריצת דיסק" וזה, מכתיב מה מותר או אסור לי לעשות ואיך הסביבה מתייחסת אלי. ברגע שקיבלת דיאגנוזה, עכשיו, אף אחד גם לא יוכל לקחת זאת ממך. היא שלך לתמיד. זה כמו (וסליחה על ההקשר), אם אקרא למישהו: "אידיוט", אינני יותר מתייחס לאדם אלא לתואר.
ניסיוני מראה, שכאב הוא מאורע אישי ביותר. ההתמקדות בדיאגנוזה, במונח, במילה, שמה מעין וילון, ולמעשה מונעת מאתנו להיות בחוויה האישית של הכאב.
בעבורי, אני שם לב, שמה שתורם להלחמה, זה לעזור ללקוחותיי עם הסיפור שלהם, וכל אחד ואחת והסיפור שלו\ה. מה שחשוב, זה לראות את הקשר בין נסיבות ואורחות החיים ותסמיני הגוף. או, כיצד הסיפורים שאנו ממשיכים לאחוז ממשיכים לייצר את המחלות.
ההחלמה נמצאת בקשר, בהקשר. כשלעמותה, האבחנה, הדיאגנוזה, מבדלת מהחיים, מהגוף ומהאחריות. לאבחנה יש חשיבות בקביעת סוג הטיפול ו\או ההתערבות הרפואית. אך, אינה פוטרת אותנו מהחלק שלנו בהחלמה.
בתוך תוכנו, יש בנו ידיעה עמוקה, למה המחלה התפרצה והשאלה האם יש משהו המוכן להקשיב ולהאמין לנו. ברגע שאנו מבינם את השתלשלות האירועים, איננו זקוקים עוד לדיאגנוזות. כול שאנו זקוקים זה להראות לנו את הכלים הקיימים בנו שיאפשרו לנו להחלים.