סיפור – יציאת מצרים

 

"בכל דור ודור …." – מוכנים לסיפור חדש

לכל אדם, לכל חברה ולכל עם ולאום, יש סיפור. הסיפור הוא כלי המאפשר יצירת משמעות – לחיים, לעם ולדת שבה אנו חיים. הסיפור, האתוס,  הוא מה שמלכד ומייחד (ומבדיל) אותנו כאינדיבידואל, כעם, כתרבות וכדת. ללא סיפור, החיים, הופכים לאבסורדיים, חסרי משמעות. אך מנגד, ההיצמדות לסיפור הלאומי, אינה מאפשרת את יצירת המשמעות האוטנטית של החברה ושל כל אחד ואחת, לכאן ועכשיו.

 

היכולת ליצר סיפור חשובה ביותר בתהליך יצירת התודעה. הסיפור הוא הכלי שאתו אנו מאמתים, מאשררים, את תפישת החיים. בחברה בריאה, שרואה את ההרמוניה בין האדם, הטבע והיקום, הסיפור מאפשר לראות את האדם כייחודי. בנוסף, הסיפור מאפשר לאדם לראות את הקשר שלא לחברה, לכלל.

 

בחברה בה הסיפור – התודעה הלאומית, מושתת על פחד וחוסר, היא אינה מאפשרת לאדם לראות את הייחודיות שלא ובכך גורמת לאדם לרדוף אחר חיים של: "להיות מיוחד".  כך גם ברמת החברה. חברה זו, במקום לראות עצמה כחלק מהקהילה העולמית, תנסה להבדיל ולבודד עצמה משאר העמים. בחברה כזאת אין מקום לטיפוח היכולת ליצירת משמעות האישית, אלא רק להתאים עצמנו למשמעות הקולקטיבית.

 

הכלים שאיתם אנו יוצרים משמעות ומפתחים את התודעה, הם: דמיון ויצירה. כלים אלו מאפשרים יצירה של אין סוף של סיפורים ומשמעויות. כל סיפור הינו לגיטימי ומהווה ביטוי, חלקי, של סיפור גדול יותר.  השאיפה הבריאה היא, שהסיפור ישקף ויבטא  את ההרמוניה שלנו לחיים ולבריאה.

 

כעם או כאינדיבידואל, כמו בסיפור יציאת מצרים, לא פעם קורה, שאנו סוחבים על עצמנו סיפורים מלפני אלפי שנים. מדור לדור אנו ממשיכים ל"שאת בדגל", על אף שהסיפור, אולי, אינו רלוונטי יותר, או אולי דורש ריענון, או התאמה, אנו ממשיכים להיצמד לסיפור.

 

אז ניתן להבין מה יהיה הבסיס והאופי של סיפורים הנוצרים מעם שעבר עבדות, השפלה, ייסורים ופחד קיומי- " בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו…ו"עבדים היינו…". כל עוד אנו נצמדים לסיפורים הללו, נמשיך לחיות כך, והמציאות, רק תמשיך ותאשש את הסיפורים. מנהיגים יודעים להמשיך ולפרוט על מנגינת הסיפור של הפחד הקיומי. כך גם קורה, לא אחת, במערכת הבריאות. זה מה שנותן לממסד לגיטימציה ומחזיק אותם בכוח – השלטון.

 

ברמה הפיזיולוגית, הסיפור, הינו כמו מתג הפעלה. בכל פעם שאנו מספרים את הסיפור, זה המתג הגורם לגופנו לבטא זאת ברמה הפיזית והכימית. לכל סיפור יש ביטוי תסמיני – מחלות וכאבים. כל סיפור מגדיר תפישת עולם, התנהגות ויציבה.

 

שלב חשוב בהחלמה הוא ההבנה שיש לנו את היכולת ליצר, לשכתב, סיפור חדש. שזה אפשרי בכל מצב, בכל זמן ובכל מקום. אחרת, אנו נמשיך לחיות ולהתאים את תפישת העולם שלנו לסיפורים של אחרים ובכך לעולם לא נוכל לבטא את הייחודיות, האוטנטיות, שלנו.

לדמיון וליצירה אין גבולות ומגבלות. אך מה שמשתק את יכולת הדמיון והיצירה הם טראומה ופחד. טראומה היא חוויה שלא השלימה עצמה, שלא נחוותה במלואה, משהו נשאר תקוע. כדי לשחרר את כוחות היצירה והדמיון אנו צריכים להביא חוויה עוצמתית יותר, מהפחד, שתשחרר את התקיעות ואותנו מהלופ, מהמעגל, הבלתי פוסק של החיים בצל "בכל דור ודור…".

 

כדי להשתחרר מכבלי העבדות, עם ישראל – העבדים, היו צריכים מנהיג – משה, שלא גדל ולא ראה עצמו כעבד, אלא כחופשי . לשם כך עם ישראל היה צריך מנהיג שלא ידע פחד, אלא אומץ. לשם כך עם ישראל – המיואש, היה צריך מנהיג עם אמונה. כשאנו רואים ומעריצים במישהו תכונות מסוימות, זה אומר שהם קיימות בנו.

 

אז מסיפור יציאת מצרים אפשר לבחור, היום, כאן ועכשיו, להיצמד למוטיבים של: חופש, אומץ ואמונה, ולהשתחרר מסיפור העבדות והחיים בצל "בכל דור ודור…" ואת ההמשך אתם מכירים.

 

By | 2016-04-07T13:24:45+00:00 אפריל 7th, 2016|כללי|1 Comment