בושה ואשמה ובריאות

אשמנו…בגדנו 

ביום הכיפורים אנו מתפללים לבורא למחילה וכפרה. למחילה על כל עוונותינו. אנו מתוודים: אשמנו… בגדנו… תחושת האשמה נובעת מכך ששברנו את הקוד המוסרי ביננו לבין הבורא. כתוצאה אנו מתמלאים בתחושה של בושה, שאני לא בסדר, שאני לא ראוי. תחושות אלו אנו מנסים להסתיר בכל מחיר, כל ימות השנה, כל החיים, וביום הכיפורים, כחלק מהחלמתנו, חושפים את הסוד.

בכולנו, אי שם בילדנו, צרובה התחושה של אשמה ובושה. תחושות אלו,  נצרבו בנו בילדותנו, בשלב התינוקות עוד לפני שהייתה לנו שפה ויכולת מנטאלית לזכור ולהבין,  במהלך היחסים עם ההורים שלנו עם האימא או האבא. תחושות אלו נבעו ממצב שבו ביקשנו חיבוק וקיבלנו דחייה. ממצב שבו חשנו ממאוימים ואף הורה לא היה שם כדי להגן עלינו.  ממצב שבו ההורים התרחקו מאתנו וחשנו נטישה.

תחושות אלו – דחיה, חושר ביטחון, נטישה, אלו תחושות אנרגטיות עוצמתיות ביותר. תחושות אלו גורמות לנו להרגיש שמשהו בי לא בסדר, שאני לא טוב, שאני לא אהוב, (שאני אפס). תחושות אלו מכרסמות בתחושת ובתפיסת השלמות של ה"אני" הפנימי.  משהו התנפץ. תחושות אלו מובילות להסתגרות פנימית, לאובדן ביטחון העצמי ובסביבה ולהתנהגות אלימה.

תחושות אלו הם למעשה אנרגיה הכלואה בתוך המערכת הרגשית שבגופנו. כשאיננו נותנים לרגשות אלו ביטוי, אנו כולאים את האנרגיה  בשרירים וברקמות הגוף. זו הסיבה מדוע הגוף מתקשח. אם אתם חשים נוקשות בגוף, זה אומר ששם הגוף מאחסן את האנרגיות הרגשיות שאותם אנו מנסים להסתיר. בסוף, אנרגיות אלו מוצאות דרכן החוצה, בפריצת דיסק, באולקוס, בטחורים, בכאבי ראש. כי האנרגיה חייבת להשתחרר והאנרגיה תשתחרר דרך המקום החלש במערכת.

תחושת הבושה נובעת מיחסנו אל הגוף שלנו. כמו: אי יכולת לשלוט על הצרכים, או כשפלטנו אוכל, או כשחלינו ולא חשנו בטוב, או אולי כאשר ניסינו לעמוד או ללכת ונפלנו.  

לעומתה, אשמה, הינה תחושה הנובעת מהתנהגות שגורמת לנו לחוש  שחצינו גבול, ששברנו מוסכמות, מוסריים או חברתיים. מטרת תחושת האשמה היא לעצור התנהגות שעלולה להסב נזק לעצמי, למשפחה ולחברה או להפסיק התנהגות ששוברת את כללי האתיקה והמוסכמות של הסביבה בה אנו חיים.

מטרת תחושת האשמה אינה רק בלעצור או בלהפסיק התנהגות. תחושת האשמה יכולה אף לעורר, להניע, להתנהגות. חבר בקהילה שאינו עושה מספיק, אינו  תורם את חלקו, בטלן, יחוש אשמה. אשמה יכולה לנבוע מכך שאנו מציבים רף או נמוך או גבוה מדי, ביחס לחברה בה אנו חיים.

אשמה, הינה הרגשה של הרובד המנטאלי. כי חוקים, נהלים, מה מותר? מה אסור? הינם פרי פיתוחו של החלק המנטאלי (שכלתני). ניתן גם לאומר, שבושה זו ההרגשה המבטאת את יחסינו ל"אימא" כאשר אשמה נובעת מיחסינו אל ה"אבא". בושה קשורה לאני הפנימי, , כאשר אשמה קשורה לאני הגדול, האבא הרוחני.

כל החוקים, כל האיסורים של  מה מותר ומה אסור, אנו מאמצים במהלך חיינו- מהבית, מחברה, מהבית ספר, מהדת או מכל השתייכות חברתית, תרבותית או אתנית.  חוקים אלו מעוגנים בדפוסים שדרתיים- בעמוד השדרה. אם עמוד השדרה שלכם נוקשה, סביר להניח שאתם חיים על פי לא מעט קודים.

כדי להשתחרר מתחושת האשמה יש להבין שכל חוק, כל איסור,  באשר הוא, הייתה לא חשיבות להישרדותנו האישית והחברתית. כל חוק וכל איסור, הוא נתון זמן ומקום. כלומר חוקים שאימצנו היו נכונים וחשובים לתקופה מסוימת. אך כיום, במקום בו אנו נמצאים האם חלק מהחוקים והאיסורים עדיין תקפים. או אולי, שחלק מהחוקים חלף זמנם ואינם רלוונטיים יותר לחיינו. 

כנראה שישנם חוקים או איסורים שהם חוצצי תרבות, חוצצי זמן, אוניברסאליים, ושאתם יש להעריך ולשמר. אז לפני שאנו מתוודים: "אשמנו" שאלו את עצמכם, מה הייתם רוצים להביא ( בתחולה הרגשית) לעצמכם, למשפחה, לקהילה שבה אתם חיים, לשנה החדשה. ואז, שאלו עצמכם, איזה חוקים, נהלים, יש צורך לשחרר ואיזה חוקים חדשים עלינו לאמץ.

 

By | 2016-02-27T18:13:54+00:00 פברואר 27th, 2016|התפתחות ומודעות|0 Comments