על מסכות, דימוי עצמי, עמוד השדרה וצחוק החיים

מסכות, דימוי עצמי, עמוד השדרה וצחוק החיים.

 

חג הפורים, חג התחפושות והמסכות, נותן לנו הזדמנות ללבוש כל זהות, כל דמות. אנו רשאים ללבוש דמויות שאנו מכבדים או מעריצים וגם דמויות שאנו שונאים או לועגים להם. הכל מותר. בחג הפורים אנו מודעים לכך שזו רק הצגה, הומור וטוב שכך.

אך מה קורה בשאר ימות השנה? האם אנו מודעים למסכות, לדמות, או דמויות, שאנו לובשים? האם הזדהינו עם הדמות עד כדי כך שאיננו יכולים להבדיל בין "מה" או "מי" שאני ולבין הדמות, הזהות, החברתית שלי?  

צעד חשוב ביותר במסע ההחלמה שלנו היא היכולת לראות שהדמות שאנו לובשים הייתה או עדיין יש לה תפקיד חשוב בחיינו ולפיכך, יש לכבד. לא פחות חשוב במסע ההחלמה, היא גם  היכולת לצחוק, על הרצינות, שבה הזדהינו עם הדמות הזו.

הדמות – הזהות, שלמדנו ללבוש בחיים היא תולדה של קודים חברתיים, דתיים, תרבותיים ומשפחתיים. זו דמות שלמדנו ללבוש שגרמה לנו להיות מקובלים, "נורמליים". דרך הדמות הזאת אנו מתקשרים עם העולם והעולם, דרכה, מתקשר אתנו.

מה שמעצב יותר מכל את הדמות שאנו לובשים היא טראומה. וכולנו, ללא יוצא מהכלל, עברנו טראומה. הטראומה גרמה לנו לאמץ דמות שתאפשר לנו להתמודד עם מצבים שבהם חשנו מנודים ולא שייכים – "אהיה חזק", "אהיה אלוף". במהלך החיים למדנו לגוון, במעט, את ארון הבגדים ולמדנו לאמץ דמויות נוספות –  דמות משפחתית, דמות חברתית, דמות תעסוקתית.

דמות זאת מקועקעת, מושרשת, בדפוסים מוטוריים בעמוד השדרה. היציבה היא הביטוי הפיזי של הדמות שאותה למדנו ללבוש. דמות זאת גם מכתיבה מאיזה מחלות או כאבים נסבול. דמות זאת מכתיבה כיצד נתנהג או נגיב בסיטואציות. דמות זאת מכתיבה הכל!

הדמות הזו נוצרה אי שם בילדותנו ואנו לא ממש מודעים לה או יותר נכון שזו רק דמות, כסות, שאנו לובשים. דמות זאת מושרשת בנו, עד כדי כך שאנו מזדהים אתה וחושבים שזה מה שאנחנו – "כנראה זה מה שאני", "כנראה זה האופי שלי". זו גם הסיבה מדוע אנו חיים בתפישה שזה בלתי אפשרי להשתנות או לאמץ דמות חדשה. אך כשם שלמדנו ליצר דמות אנו, ורק אנו, יכולים גם לנפץ דמות זו.

ביום בהיר אחד, אנו עלולים להתעורר  להבנה שיש צורך בשינוי, שאפשר גם אחרת.  שלב חשוב ביותר בהחלמה שלנו היא היכולת לראות שהדמות שאנו לובשים היא ממש כך, כסות, מסיכה. מה שמאפשר לנו לראות זאת היא המודעות.

מודעות לכך שהדמות שאנו לובשים היא רק כלי שאתה אנו מתנהלים בחברה. לדמות זאת היה  תפקיד חשוב אי שם בעברנו. אך כעת, לא רק שדמות זאת אינה משרתת אותנו או אינה רלוונטית יותר, היא חונקת אותנו. מצב זה מתבטא בעמוד שדרה מקובע, שרירי גב תפוסים ולכאבי גב.

המודעות היא שלב חשוב ביצירת המרווח בין "מה" שאני לבין הדמות שאתה למדתי לתפקד בחברה. אך מה שבאמת מאפשר את ההתנתקות זה הצחוק. הצחוק מיצר פרץ אנרגיה המאפשר את השחרור של הדפוסים העצביים, רגשיים שריריים, הממשיכים לקבע את הדמות בגופנו.

כשם שאנו פושטים את הבגדים בכל יום, המרווח שייווצר, יאפשר לנו, בסוף היום, להוריד מעלינו את הדמות שאנו לובשים. בבוקר אנו יכולים לעמוד מול ארון הבגדים ולבחור, מה הדמות שאנו רוצים ללבוש? איזה דמות מתאימה יותר לבריאות ,להתפתחות ולצמיחה שלנו בחיים?

אז בחג הפורים הזה, כחלק ממסע ההחלמה הבה, מצד אחד, נכבד את הדמויות שלמדנו ללבוש, שהגנו ושמרו עלינו. מנגד, הבה גם נצחק על הרצינות שבה הזדהינו עמן. הצחוק משחרר.

 

By | 2016-03-21T09:38:02+00:00 מרץ 21st, 2016|יציבה, כללי|0 Comments